המורים בחרו להקדיש את חייהם לחינוך, אך מצאו את עצמם חלק ממערכת מתנשאת ומשעבדת. מערכת מסולפת, שמטרתה לדחוף כמה שיותר אבנים לתוך שק ובסוף התהליך לשקול אותו ולראות מה יצא. מערכת שבחרה לקדש את המצוינות אך שכחה את הערכיות. את האידאולוגיה החליפה במבחנים וציונים. את היכולת לבקר ולחשוב באופן עצמאי מכרה בעבור "ערכים". אילו ערכים? אחווה? חברות? מנהיגות? לא. במקום זאת נתנה את היכולת להיות "אזרחים טובים". ממושמעים. צייתנים. אוהבים את המולדת. כאלה שלא שואלים שאלות.
נתחיל מלמעלה - מהמטרות המוצהרות של החינוך הממלכתי. נבדוק מהן המטרות של מערכת החינוך הממלכתי, אך מעבר לכך האם וכיצד הן באות לידי ביטוי בשטח והאם מטרות אלו מושגות במציאות הישראלית.
(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;
"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, פס' י"ח) לא צריך להרחיק אל תיאוריות וזרמים פילוסופיים שונים כדי למצוא את יסוד האהבה: אהוב את האדם, אל תעשה לו מה ששנוא עליך. מטרתה הראשונה של מערכת החינוך הממלכתית בישראל היא לחנך, מעבר לאהבת האדם, לאהבת המולדת ונאמנות לה. קיים יסוד רדיקלי ואף אנרכיסטי בביקורת על סעיף זה, אך עם זאת זהו הסעיף הראשון בהגדרת המטרות של מערכת החינוך מהן נגזרת מדיניות המערכת כולה - שני הערכים המושמים ראשונים בצוותא בחוק החינוך הממלכתי.
לחנך אדם להיות אוהב אדם - פתיחה מפוארת בעלת משמעות רבה. אך ההמשך - אזרח נאמן, "אזרחות טובה". בראייה ממלכתית ניתן להבין את הרצון של המדינה לחנך לנאמנות למדינה. במדינה בה הגיוס לצה"ל הוא חובה על המדינה ליצור מערכת המכוונת את הנוער אל עבר הנאמנות הנכספת והעיוורת למדינה. כזו המסתירה את השאלות ומציעה כחלופה התעטפות בדגל או שירת המנון.
 |
| שר החינוך שי פירון, באמצעות יש עתיד |
ניתן לחפור עמוק יותר ולשאול מדוע המדינה זקוקה לחינוך לנאמנות לה? האם קיים חשש כי אזרחיה יהיו נאמנים למדינה אחרת? מהי התמורה המתקבלת מכך? פה ושם צצות דוגמאות ללאומנות ואלימות כמו חבורת תיכוניסטים ששואפים להתגייס למג"ב ולהשפיל פלסטינים, אך באופן כללי מדובר ביסוד שחלף מן העולם עם תום מלחמת העולם השנייה. הלאומיות במתכונתה הנוכחית היא ניסיון להשתחרר מעול שלטוני דוגמת מרד האביב הערבי. עם זאת, היטלר היה מהאחרונים לבטא שאיפות לאומיות על רקע היסטורי ותרבותי משותף לכאורה. המדינה מטרתה להיות כלי בידי האזרחים, כלב השמירה של זכויות האדם והאזרח עבור האוכלוסייה המבטאת את ריבונותם של החברים במדינה על עצמם. בניסיון לשמור על נאמנות למדינה יש משום טעם לפגם, שכן המנגנון הדמוקרטי והאמונים לו אמורים לבוא לידי ביטוי בשיח דמוקרטי ובחירות האישית של האינדיווידואל וחירות הביטוי של הקבוצה בחברה, ולא באמצעות ניסיון זחוח ונלוז להסיט את תשומת לבם של החברים בדמוקרטיה אל עבר סיסמאות ואג'נדות פוליטיות.
על זהות ונאמנות ועל השימושים הרבים בהם למיגור ודיכוי מיעוטים בחברה הישראלית כבר נכתב רבות בפרויקט דמוקרטיה. תחת סיסמה כמו "בלי נאמנות אין אזרחות" כבר הוצעו הצעות חוק שבמבט ראשוני מנסות לסכל ניסיונות לפגיעה בדמוקרטיה באמצעות כלים דמוקרטיים, אך מתברר כי הדבר היחיד שהן מאפשרות הוא פגיעה סלקטיבית במיעוטים. עם זאת נניח שנאמנות למדינה היא מטרה חשובה בפני עצמה. השאלה היסודית שצריכה להישאל היא האם היא המטרה העליונה, הראשונה בסדר העדיפויות הלאומי? אני יכול להבין את הרצון המלאכותי ליצור "אומת הייטק" ולהשקיע במדע, או מטרה כמו לימוד ההיסטוריה הישראלית - אך הסעיף הראשון חורץ: המטרה הראשונה של החינוך הממלכתי היא אהבת האדם ונאמנות למולדת. שני ערכים המושמים זה לצד זה כשווים, כאילו חשיבותם זהה והדבר השני לאהבת האדם זו הנאמנות למולדת, וכאן טמונה הבעיה.
(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל במדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;
חתירה להכרה בזכויות אדם, חירויות היסוד, ערכים דמוקרטיים, חתירה לשלום ולסובלנות. אלו הם ערכים משמעותיים בחייו של אדם השואף לחיות חיים מתוקנים וחופשיים. מערכת החינוך עשתה את המעשה הראוי כשחייבה את לימודי האזרחות, המעשירים את המינוח ועולם המושגים הערכי והדמוקרטי של התלמיד הממוצע.
הצביעות הגדולה חבויה דווקא בתוך המערכת עצמה (והיא בעצם לא כל כך חבויה) - ערכים דמוקרטיים כמו פלורליזם וסובלנות, היכולת לקיים ויכוח ולהעצים את השיח הדמוקרטי והאזרחי במדינה נדחקים החוצה בבעיטה מתוך מערכת החינוך. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא המקרה של אדם ורטה - שהציג עמדה שנויה במחלוקת. האם שיח וויכוח הם מושגים שאינם אמורים לקבל ביטוי במערכת החינוך? להפך - אחד המקרים הבודדים בהם ניתן למדוד את רמת ההטמעה של ערכים דמוקרטיים במערכת החינוך היא באמצעות השיח הכיתתי. וכאשר השיח הכיתתי הוא ברור, חד צדדי ומכיל קוד התנהגות ודיבור שלא ניתן לסטות ממנו, אז קשה לומר שסעיף מס' 3 בא לידי ביטוי אמיתי במערכת החינוך הממלכתית.
(5) לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כשרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות;
(6) לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומנויות היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי;
בקפיצה קלה ניתן להבחין בשני סעיפים מעניינים במיוחד - ואתייחס אליהם מנקודת מבטו של קנת רובינסון. ראשית יש להודות כי סעיפים אלו אוצרים בתוכם משמעות עצומה עבור החברה הישראלית המתפוררת. חיים של משמעות, של מיצוי עצמי ופיתוח כשרון אישי לצד הניסיון של המערכת להוות שופר תרבות עבור המתחנכים - אלו נשמעות כמו המטרות האידאליות עבור מערכת החינוך. והן למטרה הפרקטית, התכלס של מערכת החינוך: לבסס מיומנויות יסוד שיידרשו בחייהם של הילדים בחברה חופשית.
הבעיה מתחילה ביישום מטרות אלו בשטח, בהבנה הפשוטה כי כשרונותיהם של הילד והילדה לא מפותחים בשום מקום במערכת החינוך. תהליך זהה מתרחש במערכות החינוך המערביות בעולם - הצמדת סטיגמות למדדים ומקצועות שאינם ריאליים. כפי שמתאר זאת קנת רובינסון: בראש הפירמידה - המתמטיקה והמדעים המדויקים. אחר כך השפות הזרות, מתחת לשפות הזרות נמצאים המקצועות ההומניים ובתחתית הפירמידה - זהו מקומם של האומנויות. עוד טוען רובינסון כי אף בתוך האומנויות קיים מדרג המייחס חשיבות יתרה למקצועות שונים על אחרים - לדוגמה, יתר חשיבות מיוחסת למוסיקה ולציור לעומת המחול.
מקצועות המדעים המדויקים הם חשובים ומשמעותיים בחברה המודרנית. קיים להם ביקוש רב בשוק והם אחראים על מחזורי מסחר עצומים בכלכלה הישראלית והעולמית, ויש שיראו בהם אומנות לא פחות ממחול או קולנוע. אך מקומם של מקצועות אחרים - המקצועות ההומניים ומקצועות האומנות - אינו בא לידי ביטוי מספק במערכת החינוך הממלכתית. בבתי ספר מתוקצבים במרכז הארץ ניתן למצוא את מגמות האומנות היוקרתיות המחזיקות צי מרשים של בוגרים שהפכו את עיסוקם בבית הספר למשלח יד מספק ומכלכל. עם זאת, בתי הספר הציבוריים אינם משקיעים במקצועות הללו מעבר לכמות המינימלית. להפך - בשנים האחרונות נוצר חצץ בין בתי הספר הציבוריים, שהישגיהם העיוניים מדשדשים והשקעתם בתחומי האומנויות ומדעי הרוח קטנה משנה לשנה, לבין בתי הספר הפרטיים, המספקים מגוון של מורים במגוון של תחומים, ההופך לבועה הולכת וגדלה.
מעבר למדרג החשיבות של המקצועות השונים במערכת החינוך, אחת הבעיות המרכזיות ואולי אף המרכזית שבהן, היא זו הנוגעת ליכולת הבדיקה של בית הספר את יכולותיהם הלימודיות של התלמידים. בסופו של דבר הבחינות החוזרות והנשנות לאורך השנים מאפשרות למוסדות הלימודיים היסודיים והתיכוניים לקבל תמונת מצב בנוגע למצבה האקדמי של התלמידה, ומכאן להחליט בכל אבן דרך - עלייה לתיכון, חלוקה ליחידות וכו' - האם לאפשר לה קבלה למקצועות שנחשבים יוקרתיים - כמו 5 יחידות מתמטיקה - ובסופו של דבר מיונים אלו ישפיעו על יכולתה להתקבל למוסדות אקדמיים שונים בארץ.
הבעיה? אחוז הולך וגדל של תלמידים משתמשים בכסף (הרבה כסף) בשביל לשפר את ציוניהם. 75% מתלמידי התיכונים נעזרים במורים פרטיים בהכנה לבגרויות. מספרים דומים אך קטנים יותר קיימים כבר בבתי הספר היסודיים ובכיתות החטיבה (ז'-ט'). המורים הפרטיים מתחלקים בעיקר לשלושה מקצועות - מתמטיקה, אנגלית ולשון, ובאופן כללי מתפזרים בעיקר על גבי מקצועות הליב"ה. לא פחות מ-20% מהתלמידים בשנת 2007 היו בעלי אבחון של לקויות למידה. תמורת סכום "סמלי" של 2,000 שקל עבור אבחון לקויות למידה ניתן לקבל הקלות בבחינה בדמות הקראה בע"פ, תוספת של 25% לזמן הבחינה ועוד. הפער העצום שנוצר כתוצאה משימוש במורים פרטיים ותשלום למכונים המאבחנים לקויות למידה מתבטא בשיפור מהותי וחסר כל עוררין בציונים של התלמידים המשתמשים בכלים האלו, שכבר מזמן נשחקו והפכו לכלי משחק. הילדים שאינם משתמשים בכלים אלו לרוב לא פחות חכמים, חדים ואינטליגנטיים מאלו עם ההקלות והמורים הפרטיים. עם זאת, בניסיון להתקבל מספר שנים לאחר התיכון למוסדות האקדמיים קיים יתרון ברור עבור התלמידים לאותם הורים אמידים (או הורים לא אמידים שהבינו שעתיד ילדם תלוי בהשקעה שלהם בשיעורים פרטיים ובאבחוני לקויות למידה).
קיימות כאן שתי אפשרויות, ואף אחת מהן לא כוללת הפיכה של דור הצעירים לחסר קשר וריכוז יותר מהדורות שקדמו לו. הראשונה היא שהתלמידים הפכו לעצלנים. חוסר משמעת ומשמעות בלמידה במסגרת הבית ספרית גררו את התלמידים לעיגול פינות חוקי ולגיטימי אשר מאפשר להם לקבל יתרון תחרותי ובעל כובד בתחרות העתידית בשוק העבודה. אפשרות שנייה היא שבית הספר מעלה את רף הבחינות שנה אחר שנה במטרה לשאוף למצוינות. התלמידים, מוגבלים בזמן לכתיבת התשובות שלהם בבחינה, מתאמצים ונותנים את הטוב ביותר שיכלו לתת, אך בסופו של דבר אותם 75% תלמידים עם מורה פרטי ו-20% שקיבלו הרבה יותר זמן לענות על כל שאלה, יצליחו (ואין על כך ויכוח) משמעותית יותר מאלו שכשלה ידם בהשגת מורה פרטי. אגב, שתי האפשרויות אינן סותרות זו את זה.
במקום שבית הספר יבדוק מהם התכנים אשר ראויים להילמד במסגרת הכיתתית וניתן להתכונן אליהם ללא צורך במורה פרטי, ובמקום שמסגרת הזמן של הבחינה תהיה מותאמת לכלל התלמידים, משרד החינוך הולך ראש בראש במציאות החינוכית בישראל, מותח את הגבולות ומשאיר את הפערים החברתיים והחינוכיים להפוך לקרעים ממשיים.
לינקולן טען כי "אלה הכופרים בזכותם של אחרים לחירות אינם ראויים לה בעצמם". מטרת בית הספר לא צריכה להיות שינון חומר אם כי יצירת סביבה תומכת, לשמש כר פורה לרעיונות חדשים וליצירת סביבה לא ביקורתית המקבלת את השונה ומעודדת את הנמצאים בה לחשיבה דינאמית, ליצירתיות ומקוריות. העומדים בראש המערכת צריכים להיות אנשים שמחליפים את ה"אזרחות הטובה" במרד במוסכמות ובביקורת נוקבת על החברה. לא לקבל את המצב כפי שהוא ולא לאהוב את המדינה, אלא לאהוב את המקום אליו היא יכולה להפוך. להבין את המרכיבים השונים בחברה הישראלית, להבין את ההיסטוריה שלה.
 |
| קנת רובינסון בועידת TED, באמצעות Flickr |
הבעיה מתחילה ביישום מטרות אלו בשטח, בהבנה הפשוטה כי כשרונותיהם של הילד והילדה לא מפותחים בשום מקום במערכת החינוך. תהליך זהה מתרחש במערכות החינוך המערביות בעולם - הצמדת סטיגמות למדדים ומקצועות שאינם ריאליים. כפי שמתאר זאת קנת רובינסון: בראש הפירמידה - המתמטיקה והמדעים המדויקים. אחר כך השפות הזרות, מתחת לשפות הזרות נמצאים המקצועות ההומניים ובתחתית הפירמידה - זהו מקומם של האומנויות. עוד טוען רובינסון כי אף בתוך האומנויות קיים מדרג המייחס חשיבות יתרה למקצועות שונים על אחרים - לדוגמה, יתר חשיבות מיוחסת למוסיקה ולציור לעומת המחול.
מקצועות המדעים המדויקים הם חשובים ומשמעותיים בחברה המודרנית. קיים להם ביקוש רב בשוק והם אחראים על מחזורי מסחר עצומים בכלכלה הישראלית והעולמית, ויש שיראו בהם אומנות לא פחות ממחול או קולנוע. אך מקומם של מקצועות אחרים - המקצועות ההומניים ומקצועות האומנות - אינו בא לידי ביטוי מספק במערכת החינוך הממלכתית. בבתי ספר מתוקצבים במרכז הארץ ניתן למצוא את מגמות האומנות היוקרתיות המחזיקות צי מרשים של בוגרים שהפכו את עיסוקם בבית הספר למשלח יד מספק ומכלכל. עם זאת, בתי הספר הציבוריים אינם משקיעים במקצועות הללו מעבר לכמות המינימלית. להפך - בשנים האחרונות נוצר חצץ בין בתי הספר הציבוריים, שהישגיהם העיוניים מדשדשים והשקעתם בתחומי האומנויות ומדעי הרוח קטנה משנה לשנה, לבין בתי הספר הפרטיים, המספקים מגוון של מורים במגוון של תחומים, ההופך לבועה הולכת וגדלה.
מעבר למדרג החשיבות של המקצועות השונים במערכת החינוך, אחת הבעיות המרכזיות ואולי אף המרכזית שבהן, היא זו הנוגעת ליכולת הבדיקה של בית הספר את יכולותיהם הלימודיות של התלמידים. בסופו של דבר הבחינות החוזרות והנשנות לאורך השנים מאפשרות למוסדות הלימודיים היסודיים והתיכוניים לקבל תמונת מצב בנוגע למצבה האקדמי של התלמידה, ומכאן להחליט בכל אבן דרך - עלייה לתיכון, חלוקה ליחידות וכו' - האם לאפשר לה קבלה למקצועות שנחשבים יוקרתיים - כמו 5 יחידות מתמטיקה - ובסופו של דבר מיונים אלו ישפיעו על יכולתה להתקבל למוסדות אקדמיים שונים בארץ.
 |
| הכניסה לכפר הירוק, בו נמצא אחד מבתי הספר הפרטיים המצליחים בארץ, באמצעות ויקיפדיה |
הבעיה? אחוז הולך וגדל של תלמידים משתמשים בכסף (הרבה כסף) בשביל לשפר את ציוניהם. 75% מתלמידי התיכונים נעזרים במורים פרטיים בהכנה לבגרויות. מספרים דומים אך קטנים יותר קיימים כבר בבתי הספר היסודיים ובכיתות החטיבה (ז'-ט'). המורים הפרטיים מתחלקים בעיקר לשלושה מקצועות - מתמטיקה, אנגלית ולשון, ובאופן כללי מתפזרים בעיקר על גבי מקצועות הליב"ה. לא פחות מ-20% מהתלמידים בשנת 2007 היו בעלי אבחון של לקויות למידה. תמורת סכום "סמלי" של 2,000 שקל עבור אבחון לקויות למידה ניתן לקבל הקלות בבחינה בדמות הקראה בע"פ, תוספת של 25% לזמן הבחינה ועוד. הפער העצום שנוצר כתוצאה משימוש במורים פרטיים ותשלום למכונים המאבחנים לקויות למידה מתבטא בשיפור מהותי וחסר כל עוררין בציונים של התלמידים המשתמשים בכלים האלו, שכבר מזמן נשחקו והפכו לכלי משחק. הילדים שאינם משתמשים בכלים אלו לרוב לא פחות חכמים, חדים ואינטליגנטיים מאלו עם ההקלות והמורים הפרטיים. עם זאת, בניסיון להתקבל מספר שנים לאחר התיכון למוסדות האקדמיים קיים יתרון ברור עבור התלמידים לאותם הורים אמידים (או הורים לא אמידים שהבינו שעתיד ילדם תלוי בהשקעה שלהם בשיעורים פרטיים ובאבחוני לקויות למידה).
קיימות כאן שתי אפשרויות, ואף אחת מהן לא כוללת הפיכה של דור הצעירים לחסר קשר וריכוז יותר מהדורות שקדמו לו. הראשונה היא שהתלמידים הפכו לעצלנים. חוסר משמעת ומשמעות בלמידה במסגרת הבית ספרית גררו את התלמידים לעיגול פינות חוקי ולגיטימי אשר מאפשר להם לקבל יתרון תחרותי ובעל כובד בתחרות העתידית בשוק העבודה. אפשרות שנייה היא שבית הספר מעלה את רף הבחינות שנה אחר שנה במטרה לשאוף למצוינות. התלמידים, מוגבלים בזמן לכתיבת התשובות שלהם בבחינה, מתאמצים ונותנים את הטוב ביותר שיכלו לתת, אך בסופו של דבר אותם 75% תלמידים עם מורה פרטי ו-20% שקיבלו הרבה יותר זמן לענות על כל שאלה, יצליחו (ואין על כך ויכוח) משמעותית יותר מאלו שכשלה ידם בהשגת מורה פרטי. אגב, שתי האפשרויות אינן סותרות זו את זה.
במקום שבית הספר יבדוק מהם התכנים אשר ראויים להילמד במסגרת הכיתתית וניתן להתכונן אליהם ללא צורך במורה פרטי, ובמקום שמסגרת הזמן של הבחינה תהיה מותאמת לכלל התלמידים, משרד החינוך הולך ראש בראש במציאות החינוכית בישראל, מותח את הגבולות ומשאיר את הפערים החברתיים והחינוכיים להפוך לקרעים ממשיים.
סיכום האישומים
לינקולן טען כי "אלה הכופרים בזכותם של אחרים לחירות אינם ראויים לה בעצמם". מטרת בית הספר לא צריכה להיות שינון חומר אם כי יצירת סביבה תומכת, לשמש כר פורה לרעיונות חדשים וליצירת סביבה לא ביקורתית המקבלת את השונה ומעודדת את הנמצאים בה לחשיבה דינאמית, ליצירתיות ומקוריות. העומדים בראש המערכת צריכים להיות אנשים שמחליפים את ה"אזרחות הטובה" במרד במוסכמות ובביקורת נוקבת על החברה. לא לקבל את המצב כפי שהוא ולא לאהוב את המדינה, אלא לאהוב את המקום אליו היא יכולה להפוך. להבין את המרכיבים השונים בחברה הישראלית, להבין את ההיסטוריה שלה.
מערכת החינוך מואשמת בזאת בסיכול יסוד הדמוקרטיה והחשיבה החופשית. בצידוד בשיח צר ולא הוגן כלפי החברה הישראלית והמיעוטים החיים בה.
מערכת החינוך הממלכתית פטרה עצמה מלהתייחס לכישורים השונים של תלמידיה. האינטליגנציה היחידה הקיימת מבחינתה היא זו הפותרת משוואות טריגונומטריות או מחשבת מהירויות והספקים של חשמל. מקצועות הרוח נזנחו ואת האומנויות רמסו בצורה שיטתית, תוך דיכוי עולם היצירה, הלמידה והדמיון של התלמידים.
מערכת החינוך מואשמת בזאת באבחון ומתן מענה שגוי לצרכים וליצרים החינוכיים בישראל ובהכנה לא מספקת של תלמידיה לחייהם הבוגרים תוך חוסר התייחסות לכישוריהם האישיים של חלק מתלמידיה והזנחה של רבדים חשובים בחייהם, כל זאת תוך העמקת הפערים החברתיים בין תלמידיה באמצעות העלאה מלאכותית של הישגים לימודיים.
מערכת החינוך הממלכתית פטרה עצמה מלהתייחס לכישורים השונים של תלמידיה. האינטליגנציה היחידה הקיימת מבחינתה היא זו הפותרת משוואות טריגונומטריות או מחשבת מהירויות והספקים של חשמל. מקצועות הרוח נזנחו ואת האומנויות רמסו בצורה שיטתית, תוך דיכוי עולם היצירה, הלמידה והדמיון של התלמידים.
מערכת החינוך מואשמת בזאת באבחון ומתן מענה שגוי לצרכים וליצרים החינוכיים בישראל ובהכנה לא מספקת של תלמידיה לחייהם הבוגרים תוך חוסר התייחסות לכישוריהם האישיים של חלק מתלמידיה והזנחה של רבדים חשובים בחייהם, כל זאת תוך העמקת הפערים החברתיים בין תלמידיה באמצעות העלאה מלאכותית של הישגים לימודיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
קוראת יקרה,
תגובה לא הולמת - טרולים למיניהם, כתיבה לא עניינית, כתיבה שאין בה להוסיף מידע או עמדה על הנאמר בכתבה או בתגובות עצמן - לא תאושר.